למידה מבוססת מקום – סקירה כללית

למידה מבוססת-מקום (Place-Based Education) היא גישה חינוכית המציבה את מרכז הכובד של העשייה הלימודית בקשרים המקומיים והקהילתיים. בית הספר משמש כמרכז קהילתי משמעותי לפתרון בעיות מקומיות, וללמידה בעזרת אנשי המקום וההיסטוריה המקומית, בניגוד לתפיסה כי על הידע ושיטות הלימוד להיות גלובליים, אחידים ואינם תלויים במקום. מערכת היחסים בין המרחב הציבורי למרחב הבית-ספרי היא דינמית, כך שהשניים מתמזגים בעת הצורך, והמרחב הציבורי הופך גם הוא למרחב לימודי-פדגוגי. המרחב הציבורי היומיומי צופן בתוכו תוכן ייחודי של תהליכים היסטוריים, תרבותיים, טכנולוגיים, כלכליים, אקולוגיים, אמנותיים ועוד, שאותם ניתן וראוי ללמוד. אנשי המקום נתפסים כמחזיקי ידע בעל ערך קהילתי ויכולים לשמש כמורים.

לבית הספר תפקיד בפתרון בעיות מקומיות, כך שהלמידה העיונית נרכשת וממומשת בעקבות מפגש עם תופעות במרחב הקהילתי וניסיון לתת מענה מותאם מתוך היכרות עמוקה. כיוון שהלמידה מתרחשת מתוך מפגש עם תופעות מקומיות, המורה חדל מלהיות "צינור ידע", ובמקום זאת הופך למנחה המכוון את השיח ומקנה מיומנויות למידה. מלאכת ההוראה עוברת מהעברת תוכן הנמדדת בזיכרון, למלאכה של הקניית מיומנויות הנמדדת במימושן. למעשה, את דמות המורה הקלאסי בעל הידע יכולים למלא אנשי הקהילה, כך שהדמות המלווה את הכיתה היא זו של המחנך, המנוסה בשימוש במיומנויות למידה, ניתוח, רפלקציה, תקשורת, חקר, רטוריקה ועוד.

למידה מבוססת-מקום פועלת במרחב פדגוגי של רכישת מיומנויות והשלכתן על תחומים שונים, על פני למידה מתוך שינון וזיכרון. רכישת מיומנויות בעוגן לימודי מאפשרת למידה רב-תחומית והתבוננות רחבה על סיטואציות שתשרת את התלמידים במפגש עם המרחב שמחוץ לבית הספר. למידה רב-תחומית המשלבת מספר אינטליגנציות מאפשרת מתן מענה הוליסטי ומותאם לאתגרים מקומיים, כיוון שבידי התלמידים היכולת ללמוד לעומק, לנתח, להשליך, לערוך ניסויים מחשבתיים, ולמצוא פתרון רב-מערכתי לבעיות במרחב היומיומי.

המושג המודרני של למידה מבוססת-מקום התבסס בראשית שנות ה-90 על ידי ד"ר ג'ון אלדר (Dr. John Elder) ולורי ליין-זאקר (Laurie Lane-Zucker). תפיסת בית הספר כבעל תפקיד קהילתי היא חלק מגישה פילוסופית-חברתית המנסה להתמודד עם ניכור גובר בין האינדיבידואל לחברה. אנשי חינוך, ודייוויד סובל (David Sobel) ביניהם, החלו למסד את הגישה הפדגוגית הזו, תוך ניסיון ליצור קהילות בנות-קיימא בתוך מציאות טכנולוגית-גלובלית מונעת כלכלה. אופייה ההתנסותי של הלמידה נשען על פילוסופיה חינוכית-פרוגרסיבית של ג'ון דיואי (John Dewey) מתחילת המאה ה-20. דיואי דגל בלמידה מתוך עשייה (Learning by Doing) וגרס כי החינוך צריך להוות הכנה לחיים הבוגרים.

בישראל הלמידה המבוססת-מקום החלה עוד מראשית התנועה הציונית, בתפיסת "ידיעת הארץ" ככלי ועוגן משמעותי לפיתוח זהות ישראלית בקרב ילדים. התבססותם של לימודי השל"ח, טיולים כחלק מלוח השנה הבית-ספרי (למשל טיול שנתי או סיור לימודי), ומקומם של מסעות מסורתיים בתנועות הנוער יצרו תשתית פדגוגית להתפתחותה של למידה מבוססת-מקום. כחלק מצמיחתה של הגישה, היא עברה מאירוע חד-שנתי "העשרתי" החורג מהשגרה הפנים-כיתתית, לחלק אינטגרלי בשגרת הלימוד היומיומי בבית הספר.

החיבור העמוק שנוצר בין התלמידים למקום מצמיח ריבונות עצמית וקהילתית, יחד עם תחושת מקום (Sense of Place). זיקה רגשית ואינטלקטואלית כלפי הקהילה מאפשרת יצירת חוסן, שייכות, מסוגלות וסוכנות (Agency) בקרב התלמידים כלפי חייהם. דינמיקת הלימוד בלמידה מבוססת-מקום דורשת נוכחות של התלמידים הן בזמן רכישת ידע חדש, והן בזמן מימושו והשלכתו כלפי סביבתם. תפקיד בית הספר כמוקד לפתרון בעיות קהילתיות מצמיח בתלמידים חשיבה ביקורתית ותחושת מסוגלות במפגש עם אתגרים.